החלטה בתיק ת"א 28744-09-10

1.         התובעים עותרים לחייב את הנתבעות לאפשר להם עיון במסמכים ספציפיים וכן להעביר להם קבצי מייל מקוריים.

התנגדות הנתבעות לעיון נובעת מהיותם של חלק מהמסמכים חסויים בהתאם לסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הידוע כחיסיון עורך דין-לקוח, וחלקם חסויים, שכן הוכנו לקראת משפט.

2.         כרקע לבקשה יצוין כי עסקינן בתביעת ביטוח שהגישו התובעים בשל שוד יהלומים שהתרחש בהונג קונג, כאשר הגנת הנתבעות מבוססת בעיקר על טענות מרמה שהן מעלות, הן לגבי עצם התרחשות השוד, והן לגבי דיווח של התובעים אודות יהלומים שנשדדו, אשר נטען כי היה דיווח כוזב, באשר לטענת הנתבעות הוברר כי יהלומים בשווי רב לא נשדדו, אלא נמכרו על ידי התובעים לאחר השוד.

3.         בהחלטה של כב' השופט מנהיים מיום 27.11.11 נקבע חסיונם של מסמכים רבים של הנתבעות (אף כי לא כולם), בין היתר, מחמת שהוכנו לקראת התדיינות משפטית אפשרית. לכך נוספה החלטה של מותב זה מיום 5.8.12 בה הוחלט לגבי מסמכים ספציפיים נוספים, כי חלק מהם חסויים, ואילו את חלקם האחר יש לגלות.

בהחלטה נוספת של כב' השופט מנהיים מיום 1.3.12 נקבע תצהירי הנתבעות יוגשו רק לאחר שתסתיים שמיעת עדויות התובעים, שכן קיים חשש לכך שיצמח יתרון בלתי הוגן לתובעים, אם יידעו את פרטי ראיות הנתבעות בטרם ייחקרו עדי התובעים חקירה נגדית.

4.         המועד בו הוברר כי שמיעת עדי התביעה הסתיימה היה בתחילת חודש אפריל 2014. עוד קודם לכן, בישיבת יום 26.12.13, נקבע כי תוך 4 ימים מיום שתסתיים חקירת העד האחרון של התובעים או מיום שיודיעו התובעים כי עד זה לא יעיד, יימסרו על ידי הנתבעות לתובעים כל הראיות החסויות שהנתבעות לא גילו עד אותו יום בהתאם להחלטת בית המשפט.

            אציין כבר עתה, לאור טענות שעלו, כי החלטה זו לא נועדה לפגוע בטענות חיסיון שונות, אלא נועדה לשחרר לידי התובעים אותם מסמכים שלא גולו מחמת חשש שמסירתם לידי התובעים תחשוף ראיות שאין לחושפן בטרם יעידו עדי התובעים, ובכך תיפגע היכולת לברר את אמיתות ומהימנות גרסת התביעה [ההלכה הידועה כ הלכת סוויסה, רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999)].

5.         גילוי המסמכים והעיון בהם בשלב ההכנה למשפט מבוסס על הרצון לגלות את האמת, ולעשות צדק, כאשר יש בכך כדי לשרת את האינטרס של המתדיין ואת אינטרס הציבור [(רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מ"ט(2) 516 (1995)] (להלן: "עניין הדסה").

הגישה הכללית בתקנות סדרי הדין ובפסיקה, הינה כי על בעלי הדין לפעול "בקלפים גלויים", כדי שלא יופתע היריב וייכשל מחוסר אפשרות לבדוק ראיה ולהכין חומר ראיות לסתור, וכן כדי לחסוך משאבים, ובמיוחד משאבים שיפוטיים [ר' הלכת סוויסה; רע"א 5756/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' פי.אד בע"מ ואח' (21.1.07, פורסם בנבו)].

7.         עדיין, מוכרים בדין חסיונות שיש בהם כדי למנוע עיון במסמכים, ואחד מהם הוא חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט.

            הטעם העיקרי העומד ביסודו של חיסיון זה, הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט בלא חשש כי הכנתו תיחשף בפני יריבו [ר' עניין הדסה, וכן ר' רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006)]. החיסיון חל גם על חומר שהוכן על ידי אדם שלישי לבקשת עורך דין או לקוחו [ר' ע"א 327/68 זינגר ואח' נ' ביינון, פ"ד כב (2) 602 (1968)].

            בעניין הדסה נקבע, ומאז זוהי ההלכה, כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי, וכי תנאי לתחולת החיסיון הינו, כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. זאת, מאחר שמסמך שהיה נערך בכל מקרה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. בכך השתנתה ההלכה שהייתה נהוגה קודם לכן ( עניין ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון שנזכר לעיל), לפיה די בכך שאחת המטרות, אפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך היא משפט צפוי, על מנת להעניק את החיסיון המבוקש.

8.         חיסיון נוסף המוכר בדין הוא חיסיון בהתאם לסעיף 48(א) לפקודת הראיות, הקובע כי "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך דין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון". הסדר משלים לעניין זה קיים בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

            ברע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי ז"ל נ' שימקו, (פורסם בנבו, 13.6.07) נקבע כי חיסיון זה הוא מסוג החסיונות המוחלטים וכי:

"...מקובל לראותו כחיסיון שבית המשפט אינו מוסמך להסירו [רע"א 3694/06 חביב נ' הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ, תק-על 2006(3) 2306 (2006)]. החיסיון בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך הדין את כל המידע שברשותו, ללא חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים. הגנה זו נתפסת כתנאי לכך שעורך הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו..."

            עם זאת, דווקא לאור החיסיון המחמיר יש לקבוע בזהירות את גבולותיו. ר' למשל, רע"פ 8873/07, 10573/08 היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.1.11) שם נקבע, בין היתר, כי "...לא ניתן להטיל באופן מלאכותי חיסיון על מסמכים באמצעות מיעון עורך הדין על תכתובות".

9.         בצד אלה יש לזכור את הוראות סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), וזו לשונו:

"23.     (א)   משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו".

            חובה זו של המבטח אינה תלויה בדבר אחר, ובמקום אחד אף נקבע כי "...במסגרת חובת המבטח "לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו", חייב המבטח גם לברר את גובה הנזק שנגרם למבוטח", וכי "אם מתברר שהמבוטח אכן זכאי לקבל תגמולים עבור הנזק שנגרם לו, אך הוא לא הוכיח את נזקיו, יפוצה המבוטח על פי הראיות שאספה המבטחת במסגרת הפעולות שביצעה היא על פי חובתה "לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותה", במסגרת החובה שהטיל עליה המחוקק בסעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח"[ע"א (חי') 3116/04 כרסנטי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.1.106)].